<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף ד.</h2>
המכה את חברו עובר בשני לאוין, שנאמר (דברים כ"ה ג') "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה", וכל מקום שנאמר בו [השמר], פן, ואל, הרי זה לא תעשה (שבועות ד'.). וכן המכה את אשתו עובר בשני לאוין, אם לא יכה אותה כדי להוכיחה על עבירה (ערכין ט"ז:). המרים יד על חברו כדי להכותו נקרא רשע משעת הרמת יד בלבד, שנאמר (שמות ב' י"ג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה (סנהדרין נ"ח:).
<h2>דף יג.</h2>
אמרו חכמינו זכרונם לברכה שפורק עול הוא מן הרשעים הגמורים (שבועות י"ג.). ובכלל פורק עול, האומר אקיים כל התורה [כולה] זולתי אחת מן המצוות לפי שלא למדוני אבותי עליה ולא הורגלתי מנעורי להזהר בה, או שאין נזהרין בה אנשי מקומי. והאיש ההוא מן המורדים והפושעים, כי לא יאמר העבד לרבו, אבחר המלאכות האלה ולא אבחר באלה. וקראו רבותינו זכרונם לברכה את האיש ההוא משומד, דתניא (חולין ד':) הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונתבאר בגמרא (שם), כי ענין משומד הנזכר בברייתא הזו הוא משומד לדבר אחד, ועליו נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". פשר הדבר, שאינו מקבל [עליו] כל המצוות שבתורה. והשונה בעבירה אחת מאה פעמים, כעושה מאה עבירות חלוקות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כ"א.) אם יאמרו לנזיר אל תשתה יין והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת. ומה שכתוב (קהלת ז' כ') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", חלילה לצדיק לפרוק מעליו עול מצוה אחת, אבל הוא נזהר במצוה [נ"א, במצות] אלף פעמים, ופעמים אשר יכשל בה פעם אחת והתוודה אשר חטא עליה ויכנע מאד ויענה נפשו וישוב אל ד' וירחמהו.
<h2>דף יח:</h2>
והזרתם את בני ישראל מטומאתם (ויקרא ט"ו), אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה יפרשו מהן, יום או לילה. והנזהרים בזה, זוכים לבנים בעלי הוראה, שנאמר (ויקרא י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל.
<h2>דף לה.</h2>
ויזהר אדם שלא יקלל את חברו ולא [יקלל] את עצמו לא בשם ולא בכינוי, שהמקלל את חברו או את עצמו בכל הכינויין, חייב מלקות (שבועות ל"ה.). וזאת אחת מן העבירות החמורות שבתורה, שנאמר (דברים כ"ח נ"ח—נ"ט) "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת... ליראה את השם הנכבד והנורא הזה... והפלא ה' את מכתך", ופירשו חכמינו זכרונם לברכה (תמורה ג':) אם לא תשמור לעשות ליראה את השם, שלא תזכירו על מה שהוזהרת שלא להזכירו, שכבר הזהירה התורה שלא יקלל אדם את חבירו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ז) "אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר", ונאמר (ויקרא י"ט י"ד) "לא תקלל חרש", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ו.) הוא הדין לכל אדם שאסור לקללו. ולא חייבה התורה מלקות על המקלל את חברו, עד שיקלל אותו בשם או בכינוי (שבועות שם). ויזהר אדם כשהוא רוצה לאמת את דבריו ואומר דבר זה אמת הוא אם יושיעני ה', שלא יאמר כן אלא על דבר אמת, לפי שזו שבועה היא (ע' שבועות ל"ו.) ונקראת שבועת האלה.
ויזהר אדם שלא יזכיר את השם לבטלה, שנאמר (דברים י כ) את יי אלהיך תירא, ופירשו רז"ל בסדר קדשים (תמורה ג ב) כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה. והמזכיר את השם או את הכינוי, צריך להזכירו באימה וביראה. ואם אינו מזכירו באימה וביראה, (אינם יודעים) [אינו יודע] את השם, שנאמר (ישעיה א ג) ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. וכן פירשו חז"ל בויקרא רבה. ויזהר אדם שלא להזכיר את השם או את הכינוי אלא בידים נקיות ובמקום נקי. ואם אינו יודע אם המקום נקי או לאו, אל יזכיר את השם, כמו שאמרו רז"ל (ברכות כה א). ועוד אמרו רז"ל (שם כד ב) כי דבר ה' בזה, זה המזכיר דברי תורה במבואות המטונפות.
<h2>דף לט.</h2>
שבועת שקר הוקשה לעבודה זרה. ואחר שהזהירה התורה בעשרת הדברות על עבודה זרה, הזהירה על שבועת שוא. ונאמר בעבודה זרה (שמות כ' ה') "כי אנכי ד' אלקיך אל קנא", לומר, אף על פי שאני רחום וחנון, כועס אני על עובדי עבודה זרה. ונאמר על שבועת שוא (שם ל"ד ז') "ונקה לא ינקה", לומר אף על פי שאני מנקה לשבים בשאר עבירות, איני מנקה הנשבע לשקר. העובד עבודה זרה מחלל את ה', שנאמר (ויקרא כ' ג') "כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". והנשבע שבועת שקר מחלל את ד', שנאמר (שם י"ט י"ב) "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ד"' (תו"כ קדושים פרש' ב' ה"ז). וכשבית דין מחייבין שבועה על האדם והוא יודע בעצמו שאינו יכול להשבע באמת, אסור לו לומר "אנכי אשבע" כדי לאיים את חברו להתפשר עמו, שכך אמרו במכילתא (בחדש פרש' ז'), מניין שלא יקבל עליו לישבע, שנאמר (שמות כ' ז') "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא", ולשון קבלה הוא כמו (שם כ"ג א') "לא תשא שמע שוא", שתרגומו, לא תקבל שמע דשקר.
